אדם עושה את אמריקה – פרויקט קאדילק: איך הכל התחיל?

הכמיהה לאמריקאיות זו מחלה ידועה. אדם כץ מספר איך הכל התחיל - החלום למכונית אמריקאית אמיתית בחניה

איך התחילה האהבה לאמריקאיות? שברולט אלרו

שבת בבוקר, קבע פעם שיר ישראלי ישן, זה יום יפה. המילים המדויקות והשילובים הספורדיים של הבלון, עיתון וקפה, פחות מעניינים, אבל כשיש לך שני ילדים בגילאי הגן, שבת בבוקר הוא אולי יום יפה, אבל לא כשהם צורחים מאחור, במיני, ובעצם גם במשפחתית בלתי מזוינת. זאת אומרת, אני לא באמת ניבלתי את הפה, פשוט אם לא הכנתם מראש שני מסכים, בקבוקי שתיה, חטיף, חיבור לאינטרנט, רצועות קשירה (התפלק לי) ואייפד לכל ילד, אין שום סיכוי שתגיעו בשלום לדלית אל כרמל, להנות מהמנסף בצהריים, ללא כאב ראש.

קצת לפני באקה אל גרבייה, הגיחה במוחי המחשבה. נכון, אין כמו רכב ליסינג, אתה לא באמת משלם דלק, אבל בשורה התחתונה, זה לא משתלם, אלא אם כן אתה מבלה את שישי שבת בנסיעות לאילת ומטולה. זאת אומרת, תבלו אתם בנסיעות לאילת ומטולה עם ניסן מיקרה הגם 2018, אני לא מסוגל. היא רועשת, היא רועדת, היא לא מגיבה לגז, המערכת (התקנה מקומית) מתקלקת פעם בכמה חודשים וגברת מובילאיי, צווחת עלי בכל פעם שאני שוכח להודיע לה שאני משנה נתיב. נו טוב, האחרון עלי, אבל כל השאר?

ואז זה הלם בי, בסוף שבוע, אני רוצה רכב אחר, נוח, גדול, כזה שיגרום ל-190 וצופצ׳יק שלי לא להיראות ״מיסטר בין״ כשאני יוצא מהרכב. בא לי דוושה ימנית שאפשר להוריד לרצפה, מבלי לשמוע שיעול של חולה ריאות סופני או מנתק הצתה, מה שיבוא קודם. בא לי להנות, מה כבר ביקשתי?

שברולט אלרו 2002

האמת, לא ביקשתי הרבה, הדרישות היו ברורות, מספיק כוחות סוס ומומנט, בשביל לבלות כמה שפחות (או יותר, תלוי איך מסתכלים על זה) בנתיב השמאלי, רכב גדול כדי להרגיש פחות את הבעיטות או הברכיים של הגמדים, פינוק עד כמה שאפשר (כסאות נוחים, התאמה חשמלית, עור?) והפרט החשוב ביותר – מחיר. זו לא חוכמה לקנות רכב חדש, לא כל אחד מאיתנו יכול להרשות זאת לעצמו, במיוחד כרכב שני או שלישי במשפחה. נתתי לעצמי תקציב של 35 אלף שקלים והלכתי לחפש, מה אפשר לקבל במחיר הזה ביד 2 או בפייסבוק.

אגב, אני חייב לכם וידוי, הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 24, היא הייתה אמריקאית… ילדה רעה מבית טוב. למי שלא הבין, רק כדי להחזיר את מה שעוד נשאר מהגבריות שלי, אציין שבגיל 24 כבר פחדתי שיום אחד ידפוק בדלת ילד בן 7, ויקרא לי ״אבא!״.
אבל היא באמת הייתה אמריקאית, בצבע בורדו (dark metallic cherry) האחרונה לבית אולדסמוביל. כל אלוהי המוטוריקה התערבו וביום בהיר אחד ראיתי אותה, בשנת 2006, כשהיא בת 4 עם 90 אלף קילומטרים על השעון, בודדה בצד, במגרש טריידאין, מחכה לי שאגאל אותה מבדידותה.

גאלתיה. היא הייתה הרכב הראשון שלי, לא כזה שאתה מבקש מההורים, מקבל מהעבודה או מהיחצ״נית לשלושה ימי כתבה, היא הייתה הרכב הראשון האמיתי שלי, זו שבילתה איתי 150,000 ק״מ, עד שהחלטתי לעשות איתה את שיחת יחסנו לאן וילד, קצת אחרי צבא, רכש אותה ממני, כשהעיניים שלו בכלל פזלו על מערכת ה-Alpine דאבל דין שהתקנתי בה, כמה שנים קודם.

אמריקאיות זה אופי. אולדסמוביל

רק היום אני מבין שהיא לא הייתה מאה. זאת אומרת, אם הייתי פסיכיאטר של מכוניות, סביר להניח שהיא הייתה מאובחנת באישיות גבולית, בשילוב פיצול קל. נו, מה אתם רוצים, ממכונית, שזכתה לשם Oldsmobile Alero, הייתה הסוג האחרון שירד מפס הייצור של המותג האגדי, אבל בארץ, משום מה, למרות שעל ההגה ומקדימה, היה סמל של Oldsmobile, עדיין שיווקו אותה בתור Chevrolet Alero.

והיא לא הייתה חפה מתקלות. החלפתי ושיפצתי לה מסרק הגה, החלונות אהבו ליפול בעצמם ואני בכלל לא מדבר על השלט שהיה עובד רק כשבאמת היה רוצה, בשביל זה הייתי צריך לשכב עליה להרים ידיים למעלה, להסתכל לשמיים ולדמיין שאני באומן. לרוב זה עבד.

אז אתם מבינים למה אמריקאית? כי למרות כל הצרות, היא שימשה אותי ללא שום תקלה רצינית במשך חמש שנים, תמיד היה בה כוח זמין, נוחה, מהירה, נעימה ומהנה כמו דייט ראשון עם צרפתיה, אמיתית, עם נעלי עקב וריח של מדמאוזל קוקו…

אמריקאיות זה אופי. אם אתם לא מבינים את זה, המשיכו לנסוע בצרפתיות, גרמניות או שבדיות. אין לי דבר נגדן, אבל הלב שלי באמת מתחיל להתכווץ, כשאני מתיישב בתוך כורסת עור, מלטף סמל מבית דטרויט ומדמיין שכמה אלפי קילומטרים מערבה, ההבדל היחיד היה, גאן ראק, כובע קאובוי וטי בון. דה אמריקן ויי.

אז הבנתם למה הלכתי לחפש אמריקאית?
בפעם הבאה, נמשיך.

Print this pageEmail this to someoneShare on Google+0Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn0Share on Facebook0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.