50 גוונים של אפור – מבחן דרכים אבארט

צילום: יוסי גוזלן

העקרב האחרון שלי היה לפני חמש שנים. הוא היה נערי, חסון, ודיי אהבל, ואיכשהו הסתדרנו לא רע. אני נתתי לו את המושכות בידיים, שינהג בי, והוא פשוט היה זכר אלפא, ודאג שבכל רגע שאני איתו אהיה שבעה ומסופקת. עם המעט הזה אני מודה הוא כבש אותי לחלוטין. נדלקתי רק מלהסתכל עליו, וככה נראו המפגשים שלנו, מסעירים ומלאי אנרגיות מתפרצות. לא נסענו – טסנו ב-200 קמ”ש בלי מחשבה או פחד. לא רצינו לעצור, לא יכולנו, גם כשידעתי שהדרך איתו לא מובילה לשום מקום לא העזתי לרדת באמצע. אין דרך להסביר את זה מבלד משיכה פסיכית בין שני עצמים.
שנים עברו, אחרי ה”חרק” ההוא לא פגשתי אף עקרב אחר שרציתי בקרבתו, עד היום. הפעם עקרב קצת מסוג אחר – לא מדבר, לא מחרטט ולא עוקץ אחרות, אבל יכולות ההנעה והנאה שלהם דווקא דיי דומות. ניערתי מעלי את הנוסטלגיה וניגשתי להווה שלי, להכיר את ה”מזיק” שיבלה איתי 24 שעות.
 
עקרב מסוג אחר

 

 
לאבארט שהוצמד אלי מנוע 1.4 טורבו, 4 צילינדרים, עם הספק של 135 כוחות סוס בסל”ד של 5500, ומומנט מרבי של 21 קג”מ ב3000 סל”ד. תיבת ההילוכים בו ידנית, כמו שאני אוהבת, אבל עם חמישה הילוכים בלבד. יש חזקים ויש טובים ממנו, כמו הדגמים המרשימים – שהמיסו אותי במבט, דגמי אבארט 595 “קומפטיציונה וטוריסמו”, הם לא רק נראים כמו מיליון דולר, גם הביצועים שלהם טובים יותר. בשניהם יש מנוע 1.4 טורבו עם 160 כ”ס, האצה מ 0-100 קמ”ש ב 7.4 שניות ומהירות מרבית של 211 ק”מ. אבל רצה הגורל, וזה אני והעקרב הפחות ארסי ביחד במבחן הזה. נכנסתי למעלית וירדתי לחניון התת קרקעי. עמדתי ובהיתי בו שם בחושך, לבד, בולט מול היתר, בצבע אפור אספלט מבריק. לאורך ולרוחב השלדה שלו מוטבעים עקרבים אדומים כתומים, שלא אשכח עם מי יש לי עסק, ובאחוריו – אגזוז מונזה שירעיד וירעיש את הנסיעה שלנו, וכמה שיותר.
אבארט ואני

 

 
הרושם הראשוני קובע, ומבנה גוף קרן ורזה פחות עושה לי את זה. אני בכלל אוהבת אותם רחבים, מחוספסים, עם גריז על הידיים, והוא כולו איטלקי מטרוסקסואל. תהיתי מה הוא בכלל יכול לתת לי.
האסטרולוגיה יודעת לספר ש”אנרגיית המים שלו – שקטה וחודרנית, ואינה דומה כלל לאנרגיית האש המתפרצת שלי – הטלה. ובכל זאת יכולה להיות כאן אהבה גדולה ממבט ראשון וקשר סוער ביותר לאורך כל הדרך.. שגרה לא תהיה כאן. אנחנו שונים בדרך החשיבה שלנו, הוא – פיקח מתוחכם וזהיר, ואני ישירה אימפולסיבית וילדותית”. כמו שחשבתי, אני יותר ממוכנה לצאת איתו למסע הזה.
אני ישובה בתא הנהג, ומרגישה איך המושבים שלו “מחבקים” אותי ונותנים לי תמיכה לכל הגוף. תיבת ההילוכים נמצאת גבוה יותר ורחוק מהמיקום הסטנדרטי. מוט ההילוכים מרגיש תקוע ותלוש שם במעלה תא הנהג, והיד שלי מגששת מתוך הרגל מטה וחוזרת חזרה למעלה להעביר מהר הילוך. ואם כבר “חלקים ארוכים שלא במקומם”, ישנה ידית מימין למושב הנהג שמכוונת את המושב למעלה ומטה, והיא יושבת בדיוק בחלק שמעצור היד (ההנד-ברקס) אמור להיות.
הנדסת אנוש מוזרה יש לאיטלקים, אבל ההקרבה הזו שווה. אחרי כמה פעמים התרגלתי למיקום המוט והעברת ההילוכים הנוקשה שמצריכה מעט אגרסיביות.
ומה עם האיכות? קיבלתי את העקרב הבסיסי, בו מרכז הקונסולה מכוסה בפלסטיק אפור בהיר ומבריק שאולי נראה יפה, אבל מרגיש סטנדרטי וזול מדי בשביל המותג האירופאי העשיר הזה. טפחתי, מיששתי, נקשתי עליו, זה פלסטיק חלול, ללא ספק, איכות חומרים פחות מושקעת מאחיו המהודרים והמיוחסים בשושלת עם תג מחיר קצת פסיכי אבל עם אבזור וגימורים איכותיים ועשירים, דשבורד ומושבים עשויים לעילא ולעילא. כאן פחות מרגיש לי אירופה, אבל לא תשמעו אותי מתלוננת.
תא נהג מעוצב צנוע יחסית

 

לא מתלוננת
 
בסך הכל, הייתה לי הפתעה נעימה כבר מהרגע הראשון שהתיישבתי בו והתנעתי, הרגשתי שיהיה לי טוב איתו. הדוושה רכה, הרגל לוחצת את הטורבו לפעולה, והחיוך מתהווה ולא זז לי מהשפתיים.
התרחקנו מהעיר להתבודד קצת, היה לי חם איתו, חם ונעים, כמו שאני אוהבת. בדקתי את לוח המחוונים היפה והקלאסי, במרכז מערכת שמע פשוטה למראה, לחצנים גדולים ושחורים מפלסטיק מרימים ומורידים את החלונות. מי צריך בכלל בקרת אקלים? פתחתי חלון ונשמתי את האוויר הקר והנעים של גובה 800-900 מטר, נתתי לשיער שלי להתפזר ולרוח לעטוף אותנו.
הנסיעה בפיתולי נס הרים הייתה כיף גדול, נדדנו בין המושבים הגבוהים, דרך קיבוץ צובה לשכשך צמיגים בשלג ודהרנו בירידות חזרה בלי פחד תודות לצמיגים האוחזים ולבלמים. הרגשתי בטוחה איתו. שיחקתי ותיזזתי והוא נשאר רציני ויציב (וזה במצב “ספורט” ובלי מערכת שמבקרת לי את ההיגוי TTC). היכולות והביצועים שלו הביאו אותי לקצה, לנסות ולקחת ולסחוט עוד ועוד ממה שיש לו לתת לי. לחצתי חזק את דוושת הגז והוא סיפק לי כוח והאצה, ויציבות אינסוף. באשר למהירות? יש מהירים ממנו, ונכון, הרגשתי את כל הדרך תחתיי, כי המתלים ספורטיביים ולא סלחניים, אבל זה גם מה שאהבתי – הכל בחוץ: רואים, שומעים, חווים את החוויה בתוך העצמות, זה מה שיש לו לתת, זו החבילה שלו, ואין כמוני שמחה מלקחת.
תענוג בפיתולים

 

מפרפרים בשלג!

 

 
האבארט הוא עקרב ממכר, אבל יש בו גם פגמים. ממתלים נוקשים, להנדסת אנוש, מדד זיהום אוויר גבוה, וגם צפיפות. אני אישה, מה לעשות? רק תיק היד שלי שוקל כמה קילוגרמים ונדרש לו מושב משל עצמו, וזה לפני שהזכרתי את הסיכוי של הצטרפות צלע שלישית למסע שלי עם העקרב.
כן, עוד אחת, אפשר לשכוח מזה – אין מקום, ואני לא מעוניינת.

לעוד תמונות, מבחנים, סיקורים של מלכת הכביש, הצטרפו לעמוד הפייסבוק

 

Print this pageEmail this to someoneShare on Google+0Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn0Share on Facebook0

4 תגובות

  1. אנונימי

    הכתבה הזאת יותר טובה מאשר ב"אוטו" כי פה יש תמונות שלך… ציינתי באתר "אוטו" על הקנאה שלי ב"עקרב" שלפני חמש שנים (מקווה שהבנתי בין השורות ושלא התכוונת באמת לאבארט' ואז במה בעצם אני מקנא ?), נו מה להגיב לך, שאת יודעת לכתוב ? את כבר יודעת את זה, שאת יפייפה ? כבר כתבתי לך הרבה פעמים, מקווה שהפנמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.