סליחה, טעיתי

ענת דניאל

סליחה, עיכבתי
זה היה דיי מזמן, שש שנים ליתר דיוק, ימיי הראשונים בעיר הגדולה, שוקיסטית ו”פעורה” בכל דבר ועניין. נושא החניה היה אחד האתגרים הגדולים בהתאקלמות, והרשו נא לי להחמיא לעצמי, היה זה אתגר שצלחתי מהר בלית ברירה. בימים הראשונים קלטתי את תנאי המשחק – יו סנוז, יו לוז מקום חניה, או מקבל צפירות או נחירות בוז משיירת הנהגים מאחורייך וזה כואב ומשפיל ואין מנוס מטבילת אש ואינספור ניסיונות חניה כושלים בדם ויזע ועצבים לרוב, עד ההשתחלות המיוחלת.
כן, אני מדברת על חניה בתל אביב, ברחוב צר בין שתי מכוניות צמודות ובתנאי לחץ. זהו תהליך של גג 30 שניות – בין קבלת קנה המידה (“יש לי מספיק מקום לחנות בין המכוניות?”), קבלת ההחלטה (“כן! אני אצליח להשתחל בין שתי המכוניות”, מינוס ההתלהבות), ועצם לקיחת הסיכון בחניה בפועל עד הסיום בהצלחה. אתם אולי לא ידעתם, אבל בכל שנייה יש אישה תל אביבית שמחייכת לעצמה חיוך רחב של ניצחון בתוך הרכב, ולא מהסיבה שחשבתם.
מאידך, יש אלפי נהגות ונהגים מושפלים מדי יום, חוזרים מהעבודה פרומים וטרודים, רואים מקום חניה ממש ליד דלת האינטרקום, אך חוסר הביטחון שלהם ולחץ חברתי סמוי דוחף אותם הלאה לרחוב הבא, וכנראה לעוד מספר מה של רחובות וסיבובים מסביב לבלוק, ללא הצלחה במציאת חניה עד כדי ירידה לזנות ותשלום על חניה בחניון העירוני “בהנחה”.

סליחה, זלזלתי
הרכב הפרטי שלי לא יקר ולא מלהיב, אולי הצבע שלו משובב נפש, אבל בזה זה מסתכם – הוא קטן, ידני, פלסטי למדיי, אירופאי (צרפתי) ולכן “זוכה” לנחיתות בארץ ולשפע סטיגמות. אני דיי בספק אם מישהו ירצה לקנות אותו ממני איי פעם, אלא אם אוריד את המחיר לרצפה, או את התחתונים, פיזית.
ואחרי כל זה, אני נוסעת ברכב הזה ומרשה לעצמי להתנשא ולזלזל באנשים שנוהגים ברכב עלוב, זול, או מקרטע יותר משלי. אני בטוחה שיש לזה הסבר אבולוציוני, פסיכולוגי, ופרוידיאני – כל מכונית מתחת למודל 2011, עם מנוע קטן יותר משלי, או עם צורה פחות אטרקטיבית משלי זוכה לפיהוק או גיחוך מצידי. זה משרה בי נחת אני מודה.

סליחה, קיללתי 1
הסעיף הזה מגיע ישירות אחרי הזלזול, כי יש את המכוניות שאני מגחכת ומתנשאת עליהן ויש את המכוניות שמוציאות ממני קנאה וקללות, אבל קללות טובות כמו: “שתיחנק/י”, “למה לא, למה לא” בערסיות וכדומה. ליבי נכמר כשאני רואה מכוניות ספורטיביות מבית אודי (כל הסדרה), אלפא רומיאו GTV/GT או 159 (בדקתי אמפירית, רק חתיכים נוהגים בהן), BMW כל דגם, פולקסווגן שירוקו, ניסאן GT-R, פיג’ו RCZ או ג’יפים כמו הריינג’ רובר המהממת של ציון ברוך (הצלחתי להשיג אותו רק כשהוא עמד ברמזור אדום). ולא הזכרתי עוד פיסות אמנות מבית היצרן של פרארי, יגואר ופורש. ביום כיפור חובה לצום, אבל אף אחד לא אמר כלום על לאכול את הלב.
אתן חושבות שאני דוגמא רעה לאנושות ולמין הנשי? חשבו על זה שוב – לקלל זה טוב, זה משחרר את הגוף והנפש מאנרגיות שליליות שעושות קמטים. אני אומרת, כל עוד אלו מילים ולא מעשים, כמו צרי העין שקנאה מוציאה מהם עוינות פיזית בצורת צילינדר שבור, חלון סדוק, ושריטות אופקיות של אטימות ורוע.

סליחה, קיללתי 2
חתכו אותי (נהגי מוניות), עקפו אותי, עיכבו אותי, לא נתנו לי לעבור נתיב (נהגי מוניות), גרמו לכמעט (חלילה) תאונה? זה לא יעבור בשקט, אז זה עובר בקללות – החל מגידופים קלים כמו “חתיכת אידיוט”, “תלך קיבינימט”, “דביל מי שברא אותך” (נהגי מוניות), עד כדי מקרים קשים של רצון אמיתי שיקרה משהו רע לנהג, כמו “אינשאללה תידרס, ותאבד רגל”, מספיק אחת.
*ולא, הדברים הללו לא נכתבו בלשון זכר, אך מתייחסים גם לנשים, כי מלבד מקרים שעיכבתן אותי בחניה, או שפשפתן את המכונית שלי בשלכן, וזה נסלח ומובן, ויש על זה פסקה שלמה בהמשך, אין כמו ה”אומץ” (שלא לומר טמטום) כמו זה של נהגים גברים ישראלים על הכביש, או במילים אחרות – נהגי מוניות.

סליחה, לא ראיתי
הפעם הראשונה הייתה בשיעור נהיגה העשירי (בסובארו 4(B, ילדה בת 17+, עם קצת יותר ביטחון עצמי מהנדרש, שוב פניתי לא מספיק בזהירות וקצת מעל 10 קמ”ש, השם ישמור. אז מורה הנהיגה שלי לא התאפק יותר והחליט להגיד לי בדיוק מה הוא חושב עלי ועל הנהיגה שלי. בפעם השנייה “לא ראיתי טוב” בטסט עצמו, התכוננתי לפנות (עקב האכילס שלי כפי ששמתן לב) ותוך כדי פנייה עליתי קלות על קו לבן. לא חציתי אותו, אך זה הספיק לבוחן לעוט עלי ועל ההגה כאילו העולם חרב. עד היום השאגה שלו לא יוצאת לי מהראש.
הפאדיחה הבאה הייתה כבר עם הרכב של ההורים. אז, לפני מאה שנה, עשיתי רוורס בחניון שומם ורחב שוליים בערד, ואיך שהו סיימתי את הרוורס בתוך אחורי אוטובוס. לזכותי יאמר – “היה חשוך!” לזכותו של אבי אומר, הוא קיבל את זה בשקט ובהבנה, ויכול להיות שזה קשור לעובדה שהערתי אותו באחת בלילה.

סליחה, רק בדקתי
בשנה האחרונה פיתחתי תחביב ישן שלי לכמעט מקצוע – אני בוחנת כלי רכב. אוספת מדי שבוע מכונית לנסיעת מבחן, כשמו כן הוא “מבחן” – ובודקת למה הרכב מסוגל. חלק מהעניין הוא לנסות ולהגיע עד כמה שניתן לקצה היכולת של הרכב ולקנח בביקורת על החוזקות והחסרונות שחור על גבי לבן.
אלוהים עשני אישה, מה שאומר שמטבעי אני שקולה והססנית יותר מגבר (זה הרחם שמכביד עלינו). אבל בואו נאמר שגם לאישה יש דרכים לבחון את דוושת הגז, או לבדוק את איכות וביצועי המתלים של הרכב (בלמים וקפיצים בגלגלים). כעת השלימו בדמיון.

סליחה, מיהרתי
קורה, קורה שצריך להספיק, קורה שמאחרים לעבודה או לפגישה ואז הרגל כבדה יותר הגז, ועוקפים שיירה ארוכה ארוכה של מכוניות שממתינות יפה ברמזור קצר להכעיס (קרה פעם אחת, נשבעת). קורה שאין עצבים להיות נחמדים להולכי רגל שחוצים את מעבר החצייה ובדיוק שולחים אס אמ אס רומנטי ומתרפס באיטיות שבא למות, ולמחוק להם את החיוך. קורה שמאבדים את הראש ואת הסבלנות, ושוכחים שיש מושגים כמו “משטרת תנועה” “חוקי תנועה”, “שלילה”, ו”שנתיים על תנאי”, עד ששומעים, “נהגת, עצרי בצד”.

סליחה, נישקתי (טמבון)
קורה, נדיר, אבל יצא שנישקתי טמבון או שניים בחיי, וזה קרה רק כי הרכב היה בירידה והיה קשה במיוחד לשלוט על ההידרדרות. מאידך, לא פעם ראיתי נהגים, אדייק – נהגות לרוב (סליחה בנות), שכל יציאה מחניה עבורן זו סצנה מהסרט של “מיסטר בין”, אחורה וקדימה 15 פעם, כשכל רוורס שלהן משמע מכה לרכב החונה מאחור וכל הזדחלות קדימה זו התחככות עם הרכב מלפנים. זה רק נשמע מצחיק, אבל אם תעמדי ותצפי מהצד איך הרכב שלי “נאנס” שוב ושוב, את עלולה לצאת מהשלווה. אילו חייתי בעיר הנכונה הייתי פותחת בקאט פייט, ואז הייתן נהנות מ”סליחה, הרבצתי”. היו בטוחות, שאכניס את זה לטו דו ליסט של שנה הבאה.

סליחה, נאפתי
כל יום אני מסתכלת, נוהגת ומפנזטת על כלי רכב אחרים, טובים יותר, מהירים יותר וגדולים יותר, אבל תמיד תמיד חוזרת הביתה לפיג’ו.
 

סליחה, חטאתי

נכון, אני לא אקבל את אות הנהגת הנהדרת של העשור, אבל היי, מעולם לא חניתי בחניית נכים, מעולם לא נהגתי בשכרות או בהשפעת סמים, תמיד שמרתי על מרחק סביר מהמכונית שלפני (להערכתי), אף פעם לא ביקשתי ממישהו שיעמוד וישמור לי על מקום חניה ישוב על כסא נוח או עומד, או מציב פח אשפה במרכזה (המנהג הישראלי הכי מגונה שנתקלתי בו), תמיד שילמתי דוחות בזמן, אפילו שלדעתי רחוב שמוגבל רק לחניית דיירי הרחוב זה אפליה ופשע. ומעולם, לא התערבתי בנהיגה של מישהו אחר, כל אחד שיבחר את דרך “הקיצור” שלו.
לסיום, אחתום בהכרזה – הנני מבטיחה שבשנה הבאה אשתדל להיות נהגת טובה יותר בכביש, אעודד נשקניות טמבונים ושומרי חניות חצופים, אעודד הולכי רגל מאוהבים ללכת לאט יותר במעבר החצייה, אהיה סובלנית כלפי נהגי מוניות פזיזים, רמזורים קצרים וניידות תנועה שוחרות לטרף, ותמיד אהיה סבלנית וחייכנית לזולת.

סליחה, שיקרתי
.


Print this pageEmail this to someoneShare on Google+0Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn0Share on Facebook0

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.