נוסעים לאכול: ל’אנטריקוט תל אביב – (דגים צמחוני ובשרים)
סקירת אוכל חדשה על הצד הצמחוני והדגים שבמסעדת ל’אנטריקוט בתל אביב – נוסעים לאכול
6 שנים עברו מאז עזבתי את עיר האורות, תל אביב. העיר שחוברה לה יחדיו ממלא מלא צעירים וצעירות, בגילם ובנפשם, והפכה להיות סוג של בית ספר, הכניסה לחיים האמיתיים, תחנה שהיא בגדר חובה, לכל צעיר שעוזב את בית הוריו. הייתי שם 8 שנים, סליחה, ביליתי 8 שנים. כי היה כיף צרוף, וזה בכלל הרגיש כמו קייטנה אחת גדולה. החיים האמיתיים שלי דווקא התחילו כשעזבתי אותה. שנה אחרי חתונה, קצת אחרי, ילד. או אלה החיים האמיתיים, באמת. וכך, תל אביב נשארה מקום שעדיין נשארה לי איפשהו כמיהה אליו. וכל פעם שאני מגיעה אליו, לא לסידורים ופגישות באמצע היום, אלא בערב, לארוחה או בילוי, אני נמלאת נוסטלגיה. ומרגישה, אבל ממש, כמו תיירת.
אחרי שהמדור הזה קם צצו כמה רעיונות למקומות שכדאי ורצוי ללכת לאכול בהם, אחד מהם היא מסעדה ותיקה מאד בלב העיר תל אביב, בת 18 ליתר דיוק. בפינת רחוב מוארת ורומנטית (אחד העם 28) – מסעדת ל’אנטריקוט. זו מסעדת בשרים של הבעלים אמיר שכטמן, בחור כל כך אדיב ונחמד, ששווה כתבה שלמה, אבל היום אני בעיקר אתרכז באוכל שמוגש במסעדה הנעימה ומזמינה הזו.
מה לאוכלת דגים וצמחוני ולמסעדת בשרים?
הגעתי לל’אנטריקוט, במטרה לסקר רק את המנות הצמחוניות שבתפריט שלה, וחלק ממנות הדגים. כדי שתדעו שיש אופצייה כזו, וצמחונים ואוכלי דגים לא יצאו משם רעבים.
ערב יום רביעי, מזג האוויר התחמם שוב, אבל הערב נעים ושקט יחסית, כמה מטרים משם רוטשילד אחד העם, אבל בפינה הזו יש קסם ושקט אחר. כיף. ארבעה שולחנות עגולים ניצבים לטובת הסועדים בחוץ, ואולי גם למעשנים שביניהם. הזמנו שולחן, והגענו בדיוק בזמן, כשהבטן התחילה לקרקר. אחת המלצריות קיבלה את פנינו והובילה אותנו לשולחן לזוג. מסביבנו שולחנות של משפחות, סועדים ומשוחחים בעברית ובאנגלית. סועדים אמריקאים, שומרי כשרות, בזכות כשרות המסעדה. לבושים בצורה אלגנטית, ואת זה אני אומרת, כי הגעתי עם חולצת טריקו וג’ינס, והרגשתי קצת אאוטסיידרית. אבל זה היה ביני ובין הסרטים שרצים לי בראש בלבד.
התפריטים לפנינו. ואני מתחילה לסקור את כל המנות הראשונות, שם חבויות המנות המומלצות לצמחונים ואוכלי דגים. התחלתי להזמין: פוקאצ’ת הבית (18 ש”ח), כמובן, שמוגשת עם מטבלים שמן זית ובלסאמי. רגע, נתעכב על פוקאצ’ת הבית – סך הכל פוקאצ’ה, אבל כמה רך, וחם, ומחבק. אפשר להגיד על לחם מחבק? כי זה מה שהוא, וטעים, והשמן נספג בו והופך להיות הדבר הכי טעים בפה. אריאל, שיודע דבר או שניים על תפיחה של בצקים, אמר שהתפיחה טובה. וגם מהתפיחה של הבצק אפשר להבין על הרמה והסגנון במקום. אמיר הבעלים, סיפר לנו שאת כל הלחמים והמאפים הם עושים במסעדה, וזה גם אומר משהו על טיב המקום. התרשמנו מאד, והמשכנו למנה הראשונה הבאה, כמעט לשמה התכנסנו:
קרפצ’יו סלמון (38 ש”ח), שמגיע דק דק, עליו שמן זית, מיץ לימון, עגבניות שרי, צנונית בצק וטבעות פלפל חריף. שמוסיף המון לארומה והטעם, אבל רצוי שתזיזו אותו הצידה, אם אתם לא מסוגלים לו. בצד הצלחת שתי פרוסות שמנמנות של לחם בירה טעים, עם תוספות של חמוציות ואגוזים. לחם טרי וטעים שנאפה במסעדה. מתיקות שהולכת טוב עם המנה, וגם אם תרצו לטבול בשמן זית ובלסמי.
המנה הבאה שהוזמנה – חציל חרוך בגריל (38 ש”ח) – קרם חצילים שרוף, טחינה גולמית, ועגבניות שרי. כן דמיינתי לפני קרם חצילים, אבל הוא הגיע פחות קרמי ויותר טחון דק דק. מנה טעימה מאד, ומומלצת, זה חציל וזה טחינה, שילוב המאה, בכל צורה ומרקם. ואולי מצטלמת פחות טוב.
סלט עגבניות וסלק (36 ש”ח) – הזמנתי, כי דמיינתי עגניות שר בפנים, אבל היו יותר עגבניות רגילות, ובארץ עגבניות רגילות עשירות, חזקות ומתוקות אין, אלא אם כן, אלה הן שרי קטנות וטעימות. המנה מגיעה עם סלק מקורמל, מעט בצל (מבחינתי, כמובן, היה צריך להוסיף חצי בצל סגול, גדול). בסלט גם פלפלים קלויים חמוציות ובזיליקום. מנה מתקתקה, שהייתה יכולה להיות מושלמת ללא העגבניות הרגילות, המיעוט בבצל, וכמו החמוציות הגדולה.
מצטערת שמעכשיו לא תשמעו ממני מילה רעה יותר. ממשיכים לעוד מנת סלט, אבל כזו שחייבת לשבת במרכז השולחן, ואם אתם 4 או יותר סועדים, הזמינו בהתאם. צריך סלט בארוחה הזו.
סלט ירוק (44 ש”ח), זו מנת סלט גדולה למדי, מתאימה ל3 אנשים, או 4 אפילו אם הזמנתם כמה ראשונות לשולחן, סלט שמלמעלה נראה מנומם, עם כל מיני תוספות מעניינות ונחמדות, אבל כשחופרים פנימה, העסיס מתפרץ, וכל ביס הופך להיות מושלם. סלט, כן? טעים מאד מאד. הסלט מורכב מחסה ערבית, עלי בייבי, עגבניות שרי, שבבי גזר, פלפל קלוי, קרוטונים, תמרים, ולבבות דלק ברוטב ויניגרט.
בהמשך התפריט נתקלתי בשתי מנות עוקבות של פטריות, פורטובלו בשמנת צמחית, כיאה למסעדה כשרה (42 ש”ח), ומנת לקט פטריות יער מוקפצות (40 ש”ח), עם עלי אורוגולה שום ורוטב סויה. בחרתי בפורטובלו, מנה טעימה מאד, ועשירה מאד. ואיכשהו בסוף מצאתי גם את לקט הפטריות על שולחני, הפתעות קטנות בארוחת הערב. מבין השתיים, הפורטובלו מנצח, רק בגלל שאני פשוט מעדיפה מנות עסיסיות יותר, עסיסיות בטוב טעם. והשמנת הצמחית בושלה בעדינות ובתיבול מדהים, והפטרייה מולאה במילוי פטריות יער עם רוטב כמהין. מצוין ליחיד או לזוג.
ועכשיו למנה הראשונה שהתחרתה מבחינתי בקרפצ’יו סלמון המצוין – מנת הניוקי תפוח אדמה (44 ש”ח). אמאל’ה. זה טוב, כמו שפחמימה צריכה להיות, חמה ומנחמת. הניוקי בושל במים חמים ולאחר מכן הוקפץ על מחבת. אני שמחה שנזהרים עם שמן במנות. הניוקי הוקפץ עם פלפלים צבעוניים ובצל בשמן זית, שום ואורגנו טרי. אוחח, זה היה טעים, ומוקפץ עם כמות שמן מדוייקת, ותוספות מדוייקות. היה לו טעם עשיר, גם כשלא הגיע מפוצץ ברוטב, בכלל לא. רך וטעים. קצת נימוח ועדיין אפשר לנגוס בו. יכול להתאים לאנשים שלא בא ממש רעבים, כמנה עיקרית אפילו. אבל רק אם הזמינו סלט בצד או מנה ראשונה נוספת.
האמת היא, שבשלב הזה לא יכולנו לנשום יותר, ובטח שלא לאכול, אבל נהנו מאד משיחה טובה עם הבעלים במקום, אמיר, שמתחזק, ואחראי על העסק הזה משנת 2001. איש שיחה, ואיש חייכן ומסביר פנים. היינו יכולים לסכם את הערב בשלב המנות הראשונות, אבל לפני שהגעתי לאכול בל’אנטריקוט, כבר סימנתי לי את מנת הסלמון כמאסט, אז הזמנו אותה, ולבן זוגי את מנת הרביולי בטטה ברוטב שמנת.
הייתה דילמה קלה אם לבחור במנה העיקרית של הסלמון או של הדניס? דילמה של 10 שניות, הסלמון תמיד מנצח. למזלנו, על אף שהמנה העיקרית מגיעה עם תוספת בצד, שכחנו להזמין תוספת ובאמת שבירכתי על כך, אחרת זה היה מוגזם. המנה של הסלמון הגיעה אחרי שהעליתי את כל הסטוריז של המנות לחשבון האינסטגרם, כך שלא הרגשתי שאני ממתינה בכלל. פילה סלמון ורדרד, שבושל עם שמן זית וטימין, וגעבניות שר מוקפצות, עשוי בדיוק במידה, למרות שאני תמיד מעדיפה אותו עשוי מדי. לצד הסלמון שעועית ירוקה פריכה מתובלת בדיוק במלח ופלפל, ובצידה רוטב פלפלים. היה לי טעים, וכן, אם הייתי מגיעה למנה הזו רעבה, הייתי מבקשת לתת לה עוד מכה של חום, כהעדפה אישית. אבל הגעתי אליה שבעה מאד, ונשנשתי כמה שיכולתי. השעועית נשארה כמעט כולה על הצלחת, ואני לא בעד להשאיר על הצלחת.
מנת הרביולי בשמנת, האופציה הצמחונית של באי המקום, מגיעה עם רוטב שמנת (צמחית, מטעמי כשרות), ופסטו. זו מנה טובה, ליחיד, עם מספיק שמנת, ומילוי של בטטה מתקתקה. שוב, מנה שהייתה מחוסלת, אם היה נשאר לנו מקום. אכלנו כמה שיכולנו.
לספר לכם שעוד הזמנו קינוחים אחרי כל זה? לא נעים. זה החלק בו ביקשנו את המלצותיו החמות של אמיר, שביקש להביא לנו לשולחן את פרפה החלווה, איתו מגיעים כדורי גלידת וניל ותות, קראסט אגוזים, ושערות קדאיף, ובנוסף לעושר והטעמים האלה, קינוח שנקרא “כדור גלקסיה”,
כדור בטעם לוטוס מצופה שוקולד בליווי שוקולד חם מעל, שמגיע חמים, אך עליו שופכים שוקולד נוזלי חם שפוער בור בכדור גלקסיה, חושף את המילוי שלו, והופך למנה של שוקולד במיני מרקמים, חמימים, ולא מתוקים מדי, למרבה ההפתעה. שני הקינוחים מומלצים, עם יתרון קל לגלקסיה. בין היתר, כי תהליך קבלת המנה והצגתה מעניין, והיא טעימה, כמובן.
השתייה הקלה נגמרה כולה, וכוס היין הלבן, מסוג ירדן, נשאר בודד על השולחן. כאלה אנחנו, זוג “סחי” למדי, שנהנה מאוכל צמחוני/טבעוני טוב, ושיחה טובה, ולמרות שהוא ממש רוצה להמשיך את הערב הזה, ולהשאר עוד קצת, הוא ממהר לבית של סבתא לקחת את הילד הביתה לישון.
ל’אנטריקוט מומלצת גם לזוגות, וגם למשפחות, ולאירועים (יש חדר אירועים מיוחד).
חניות בסביבתה כמעט ואי אפשר למצוא. אבל חניונים קרוב יש בשפע.
אחד העם 28, תל אביב
נוסעים לאכול: סקירות אוכל נוספות:
אוממי
טנדורי
ריבר רמת גן
סוהו SOHO
0