חולות הגה: הבנות שחיות מכוניות – כתבה שנייה בסדרה
הכירו את הבנות שבונות ומשפרות מכוניות, מתחרות איתן, וממש לא מתרגשות מקצת לכלוך על הידיים
שגרה זה דבר יחסי, אבל היום-יום של הבנות האלה, זה הדבר הכי לא שגרתי שאתם מכירים. גם אם אתם בתחום הרכב, אתם עלולים להרים גבה. חמש בנות שרכב עבורן הוא לא סתם כלי תחבורה – רכב הוא פרויקט, רכב זה מקצוע, וממש דרך חיים.
לכל אחת יש את הרכב הפרטי האהוב שלה שחונה בבית, ומטופל ומשופר מטמבון לטמבון, אבל יש גם כמה חלומות מוטוריים גדולים שהן מתכננות להגשים.
הכירו את הבנות שחיות ונושמות מכוניות.
נטלי וקסלר, 28 – ראשון לציון
“עובדת בחברת טרייד-מוביל ובעלת תואר ראשון במדעי החברה ותקשורת.
האהבה למכוניות הגיעה מהבית. אבא שלי, למי שלא מכיר, זה נתן וקסלר – אלוף הארץ בקארטינג בעברו. אבא היה לוקח אותי איתו לתחרויות כשהייתי בת 10. הוא בעצמו היה בונה ומשפר רכבים לבד. בין היתר, יש לו 405MI16 וגם 504 וגם רישיון על פורמולה רנו, אז כן, הכל התחיל מהבית. גם אחי התחרה בעבר בקארטינג, ויש לו היום 207GTI.
האהבה למכוניות באה לידי ביטוי ביום יום בכל כך הרבה דברים… אני כמעט לא קונה איפור ובגדים וכו’. מעדיפה להשקיע את הכסף בעוד חלק לרכב או בדלק כדי לנהוג עוד. יש לי רישיון נהיגה ספורטיבי, והתחריתי בג’מייקאנה. הייתי הבחורה היחידה! – יש לי את ה-AX כמעט 10 שנים. הכל בה הוחלף עד רמת הבורג, כיסאות, בולמים, קפיצים, “נבות”, פנסים מיוחדים, ואפילו לוח השעונים הוחלף כי חייב שיהיה מד חום מנוע מול העיניים.
מי שעזר לי לבנות את הרכב זה אבי היקר, וגם איציק ממוסך אלפא ברחובות, ירון תייר מסדנת G FORCE, ואורן מזור, שהוא חבר טוב, ממנו למדתי המון, ובלעדיו כלום לא היה קורה”.
“למי שלא מכיר אותי, נראה מוזר העיסוק הזה. הרבה פעמים גברים עוצרים אותי בצומת ברמזור ושואלים אותי אם זה הרכב שלי? כי זה בטוח של חבר, או אחי. הרבה מגיבים בפליאה, “אף פעם לא ראיתי בחורה עם רכב כזה, מה זה ידני? באמת? בחורה עם ידני??”. ואני עונה “רק ידני – אוטומט זה לחלשים”. והשיא הוא שפעם מישהו לא רצה לצאת איתי כי הוא טען שאני מבינה יותר ממנו ברכבים. אנשים לפעמים מזלזלים כשהם רואים בחורה, עד שהם רואים איך אני נוהגת.
ביום יום אני נוהגת בפיג’ו 208GTI שנקנתה לפני חודש. עד אז הדיילי שלי היה סיטרואן AX. רכב החלומות שלי זה מקלארן F1 או פאגני זונדה, רכבים שכנראה לעולם לא יהיו בארץ. למרות שבינינו, אני כבר נוהגת ברכבי החלומות שלי – אין לי חלומות יש לי תכניות! שאני גם אגשים. הייתי באנגליה בפסטיבל גודווד ובמסלולים בבלגיה בזולדר וספא – וכרגע התכנית זה לנהוג בפורמולה עם אבא שלי ולנסוע לרינג בגרמניה”.
לאורה קנדוב, 22 – פתח תקווה
“עובדת בחברה ליבוא והפצת חלקי פח לרכב.
מאז תחילת התיכון התחלתי להתעניין בכלי רכב. בהתחלה התעניינתי בכלל בג’יפים – הייתי הולכת עם חבר לדיונות (היה לו סמוראי 87), והוא לימד אותי לנהוג קצת בשטח. היינו הולכים לתחרויות משיכות ומלך השטח וכו’. אחר כך האהבה לג’יפים קצת דעכה, ואת מקומה תפסה האהבה לרכבי ספורט – יפות, מהירות, מרעישות. הייתי עדיין בתיכון, וחלמתי רק כבר לקבל רישיון ולהתחיל לבנות את הרכב שלי מאפס.
מאז, כל עיסוקיי הם בתחום הרכב – בצבא שירתי כנהגת, שם עשיתי רישיון נהיגה “על הדרך”. במהלך הצבא עבדתי גם במסלול קארטינג בפתח תקווה, שהתרחב ופתח עוד סניף בבית שאן, שאותו כולם וודאי כבר מכירים. עבדתי עד שאחסוך מספיק כסף כדי לקנות רכב לפרויקט. אחד הרצונות שלי היה הונדה, גם כי זה רכב עם פוטנציאל, נראה טוב, ויש לו אפטרמרקט זול. בארבעה החודשים האחרונים שלי בצבא קניתי את ההונדה 98 הראשונה שלי, שהייתה במצב זוועתי. פרויקט של שנה וחצי, של הרבה כאב ראש, והבאתי אותה למצב שהיא היום… אבל העבודה עוד מרובה, כי זה אף פעם לא נגמר”.
“הסביבה רואה את האהבה שלי לרכב בתור שיגעון חולף ובזבוז מיותר של כסף. אבל בשבילי זה הרבה יותר מזה – זה תחביב שהפך לשגרה וחלק בלתי נפרד ממני. ההרגשה הזו, שעבדת על פרויקט, ועשית הכל לבד. ויש את האנשים שהכרתי מתחום הרכב, לצאת למפגשים, להיות ולהרגיש חלק ממשהו, הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
גם היום, ההונדה הזקנה שלי עוד איתי כבר שנתיים. ולא, לא חשבתי שאשאר עם רכב ראשון כל כך הרבה זמן. אולי אני אמכור אותה ואתחיל פרויקט חדש, על רכב אחר.
רכב החלומות שלי הוא סקייליין R33, שלצערי אין בארץ, ולא יודעת גם אם יהיה. אבל מי יודע, אולי מתישהו בעתיד”.
רוקסי אלינור, 26 – ראשון לציון
“הנדסאית רכב, עובדת ברשת אדידס, סגנית מנהל בסניף ראשונים.
האהבה לתחום הרכב עברה במשפחה – בגיל קטן ההעדפה הייתה למכוניות על שלט, וכל מיני דגמי רכבים. ובמקום ללכת לטייל ולשחק בפארקים, העדפתי להיות במוסכים – לעזור לפרק ולהרכיב ולהביא כלים. בגיל יותר מאוחר הגיע הרעב לידע, רציתי לדעת איך הכל עובד, אז דחפתי את עצמי ולמדתי. לא התביישתי לשאול שאלות ולהתנסות באופן מעשי. עוד לפני שהוצאתי רישיון נהיגה התחלתי לתכנן את הרכב שלי, כשהמטרה לא הייתה לקנות רכב, אלא לקנות “בודי” עם בסיס טוב, וליצור ממנו את הרכב הייחודי שלי.
לפני 3 שנים הכרתי את גיא לוי במפגש בסופרלנד, ומאותו יום התחברנו והפכנו לחברים ממש טובים. כל היום שלנו היה סביב מכוניות. הרגשתי שמצאתי פרטנר מושלם שלימד אותי ותמך בי בכל צעד. עם הזמן נהינו זוג ושיתפתי אותו שאני רוצה ללמוד הנדסת רכב. התגובה שלו הייתה – “מה מונע ממך ללכת ללמוד? מחר את נרשמת!” כך, נרשמתי ולמדתי, והיום אני הנדסאית רכב, ומתחילה עכשיו הסמכה לניהול מוסך. לפני שנתיים התחתנו, והצבנו לעצמנו מטרה – לפתוח ביחד מוסך, כזה שכל אחד ירצה לבוא אליו ולצאת ממנו עם חיוך! והיום הגשמנו את החלום ויש לנו מוסך ״סנטר מוסכים״ באיזור התעשייה הישן בראשון לציון”.
“אני מקבלת המון פרגון ותמיכה מהסביבה שלי, זה לא מובן מאליו, וזה מרגש אותי כל פעם מחדש.
אני מתחזקת הונדה סיוויק שנת 96, שנבנתה ועוצבה בידיים שלי ושל גיא. הבאנו אותה בגלל ה”בודי” הפוטנציאלי ופירקנו אותה לגורמים. במשך שנה עבדנו עליה בכל רגע נתון. מאחורי עבודת המכניקה והחשמל, שנעשית בצורה הכי פדנטית שיכולה להיות, עומד גיא. ואני עומדת לקחתי על עצמי את עבודת עיצוב הרכב, שדרש המון בשביל להביא את הרכב למצב שהוא היום – מתרשים על נייר למציאות.
בסופו של פרויקט ארוך וחווייתי, יצרנו מפצלת סגולה יפייפיה!. אף פעם לא התרגשתי לקנות רכב חדש או מפואר. מרגש אותי לבנות ולעצב רכב בידיים שלי.
בנוגע לחלומות שלי – רכב החלומות הוא חד משמעית טויוטה סופרה mk4. והמטרה שלי היא לגדול ולהתפתח בתחום הרכב, ולהתחרות במירוצי דראג”.
קרן ליבר – תל אביב
“האהבה למכוניות אצלי היא מאז שאני זוכרת את עצמי… תמיד שיחקתי במכוניות צעצוע. אפילו היה לי מעין שטיח מחומר פלסטי כזה, עליו מצויר כביש, חניות, כיכרות בקיצור עיר שלמה. כשהייתי קטנה, אבא שלי היה משחק איתי משחק – “איזה אוטו זה”, בגיל 3 או 4 כבר ידעתי לזהות כל רכב אפשרי. בגילאי העשרה, הייתי יושבת על כיסא, עם צלחת ביד ומתאמנת ב”העברת הילוכים” לקראת הטסט.
כשהייתי צעירה יותר עבדתי קצת במוסכים, ונהניתי מאוד, אבל השכר לא הספיק, לכן החלטתי להשאיר את האהבה למכונאות בגבולות החניה הפרטית שלי. יש לי 5 קעקועים שקשורים לרכבים והיד עוד נטויה – יש בוכנה, טורבו, תלתן, סמל של אלפא ועוד. בצעירותי, הוספתי שם אמצעי אלפא, אלפא-רומיאו. לא, לא החלפתי את שם המשפחה, פשוט כבר התרגלתי אז שכולם קוראים לי “אלפא”…”.