בשם הסב: אחרי 30 שנה יעקב רונדל חוזר לאהבה הישנה – הסיוויק של סבא

אחרי 30 שנה, יעקב רונדל חוזר בשנית לרכב “שליווה” אותו בילדותו, ההונדה סיוויק האהובה של סבא, אחרי שנים שהייתה נטושה בחניה

מאת: יעקב רונדל

הסיפור שלי מתחיל ב-1993 כשנולדתי, אולי קצת התחיל קצת לפני, כבר ב-1991, כשסבא שלי עליו השלום, קנה את דגם הסיוויק הראשון של הונדה שנחת אז בארץ. שנתיים אחרי, נולדתי, ובגלל שההורים עבדו סביב השעון, אני ואחי נשארנו תמיד עם סבא ז”ל וסבתא שלנו. מגיל קטן היו קונים לי מכוניות צעצוע קטנות (חלקן עוד אצלי, כחלק מאוסף דגמים מכובד), וכבר שם החלה האהבה הגדולה שלי לתחום הרכב.

סבי היקר זכרונו לברכה, היה לוקח אותי לבית ספר, לחוגים ולחברים עם ההונדה סיוויק האדומה שלו, כך במשך שנים, עד שהגעתי לגיל 14-15. יום אחד נסענו יחד לשוק עם ההונדה, וסבא פתאום הפך להיות עצבני בלי שום אזהרה, ובשניות התמוטט. מיד רצתי לשומרים במקום שיזמינו אמבולנס. בבית החולים, סבא התאושש וקם, אבל כבר לא היה במצב לנהוג, וההונדה סיוויק ננטשה בחניה.

המצב המשיך להתדרדר, אחרי סדרת בדיקות, סבא עבר אירוע מוחי, ואם לא די בכך, גם גילו לו סרטן בעצמות. משם התחיל סרט של 10 שנים, של טיפולים ללא הפסקה, 2 ניתוחים והתמודדות לא פשוטה. סבא נאלץ ללמוד ללכת 4 פעמים! הוא היה גיבור, ונלחם על חייו עד השנייה האחרונה, ולא וויתר. ואני הייתי לצידו כל הדרך.

במהלך התקופה המורכבת הזו נכנסנו למצב כלכלי לא קל, וכמעט מכרתי את הסיוויק כשהוא היה מאושפז. למזלי, היה קונה “לא רציני” והרכב של סבא נשאר. נטוש במשך שנה, אבל נשאר אצלי… ביום הולדת 16 סבא יצא לחופשה מבית החולים כדי לחגוג איתי בבית, ולהעביר לי רשמית את הרכב שכל כך רציתי לשמר, ואז התחיל מרוץ נגד הזמן – להספיק לתקן אותו מספיק מהר כדי שסבא ייסע לצידי בו.

את התאוריה למדתי עם סבא בבית החולים. במקביל, סבא דאג שאבא שלי יכניס את ההונדה לטיפול ארוך, כי הרכב עמד נטוש שנה והמצב שלו לא היה טוב. בגיל 20 הצלחתי להכניס את הרכב לתיקוני פחחות וצבע, וכשהוא היה מוכן לקחתי את סבא וסבתא לטיול קצר, ונסענו להוציא אותה מהמוסך. סבא זיהה את הרכב שלו די מהר, ולשמחתי, יצאנו יחד להסתובב איתה.

אחרי הצביעה והפחחות, הגיע הזמן של הסיוויק לקבל מנוע חדש. אחרי החלפת מנוע, הרכב הונמך וגם זכה למקצה שיפורים נחמד, כאשר סבא היה שותף מלא לתהליך, ואפילו חגגנו את המאורע בנסיעה משותפת יחד, אני והוא.

המצב של סבא הדרדר באופן קיצוני והתחלנו להכין את הבית כדי שיחזור הביתה, ויחלים לצד ובעזרת המשפחה שלו, אבל לצערנו לא הספקנו הרבה, (היה חסר לנו בבית בלון חמצן… 🙁 ) סבא התמוטט ופונה לבית החולים, שם, חודש אחרי, הוא נפטר, ב-10.08.16. אני מברך ושמח על כך שהספקנו לחגוג אירועים משפחתיים יחד, 50 שנות נישואין לסבא וסבתא, ואת יום ההולדת האחרון שלו. באותו שבוע בדיוק המנוע של של הסיוויק שבק (מת?), ולא היה ניתן לתקן אותו יותר. המצב הנפשי שלי התדרדר, ופשוט נטשתי את ההונדה, וזמן קצר אחר כך גם עזבתי את הבית.

שנתיים אחרי, כשגרתי הכי רחוק שיכולתי מהבית ומההונדה סיוויק של סבא, חזרתי הביתה לחדר שהיה שלו, מה שהפך לחדר שלי. ההונדה שהייתה נטושה כבר 5 שנים, הפכה לפרויקט שלי שוב, והיום היא עם מנוע חדש, ובדרך לחזור לכביש. היא רחוק ממה שהיא הייתה בימי הזוהר שלה, אבל לאט לאט אני משמיש אותה עד שהיא תחזור לנסוע בכביש.

פרויקט הסיוויק של סבא יוצא לדרך בפעם השנייה, אחרי 30 שנה.

– לזכרו של בוריס ברקוביץ’ –

follow and like

0