בית-המשפט שם ברקס למעתיקנים מסין: ווספה זכאית לבלעדיות על העיצוב
חדשות משמחות לאוהבי הווספות: בית המשפט קבע ווספה תהיה הזכאית הבלעדית על העיצוב הייחודי של המותג, בשל ערכו האומנותי. בכך, ימנע ממתחרים סיניים לשווק דגמים זהים
מאת: עו”ד יוסי סיוון
בנוף הצבעוני של שנות ה-80, כאשר צבעי הניאון עיטרו את הרחובות ומוסיקת הסינטי-פופ ליוותה את מועדוני הלילה, רבים זוכרים רכב אחד שהפך לסמל האייקוני של התקופה: הווספה המיתולוגית. די היה במבט מרחוק כדי להבחין כי מדובר בווספה. העיצוב פורץ הדרך, הבטן העגלגלה הנופלת מתחת למושב הנהג והאחוריים המסתירים באופן חכם את הגלגל האחורי, כמו אובייקט אמנותי המספר את סיפור התקופה, היו כולם סמלים של הזהות הבלתי מתפשרת של הווספה, אשר הפכו אותה לאחד מכלי התחבורה הפופולאריים ביותר.
קוויה העגולים, גימור הכרום ועבודות הצבע הססגוניות, שיקפו את ההתלהבות והאופטימיות של התקופה. בין אם זו הווספה האדומה שחלפה במהירות או הווספה השחורה עם עיטורי הרוק הכבד המתנוססים עליה, שהשאירה את חותמה, כל קטנוע סיפר סיפור אחר, המשקף את האישיות והרוח של רוכבו. בכל פינה בעיר, ניתן היה להרגיש את האגזוז המרעיש של הווספה, כאילו המנוע התחיל להפגין את האהבה הגדולה שלו לכל מי ששר את שירי הפופ המפורסמים של התקופה.
והצליל, איך אפשר לשכוח את הצליל הזה? כאילו השתרבבו לתוך האגזוז ערימה של אבנים קטנות המתנפצות מצד לצד כפופקורן בתוך צינור הפליטה, היוצרות צליל ייחודי הנשמע למרחקים שהיה מזוהה עם הווספה בלבד.
נסיעה בווספה הפכה לסמל של גילוי עצמי, רוח וחוויה של חופש אמיתי שהתפשט בכל פינה של התרבות הפופולרית של אותו עידן. לרכב על ווספה פירושו היה לשבור את המסגרות של המסורת המקובעת, לאמץ את יצר ההרפתקנות ולחקור את העולם באופן עצמאי. הודות לעיצובה הייחודי הפכה הווספה לתופעה תרבותית מוטורית של ממש. כשהרוכבים ההרפתקניים התחתנו והפכו למשפחה, הם חיברו לווספה מעין מיכל מצחיק על גלגלים, עם מושב ומגן רוח, שהפכו את הווספה למעין ייצור כלאיים של אופנוע לשניים, האחד לצד השני, לו קראו ווספה עם סירה.
לישראל יובאו שני דגמים עיקריים PX150 ו-PX200: כשההבדל היה בנפח ובהספק המוצהר – 9 כ”ס לגרסת ה-150 לעומת 12 כ”ס לגרסת ה-200, המהירות המרבית נעה סביב 100-90 קמ”ש.
כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, המותג ווספה עדיין חיי ובועט, אולם בעיקר באיטליה. בישראל לעומת זאת, כמעט ולא ניתן למלוא ווספות הנוסעות בכבישים למעט פריטי אספנות ומוזיאונים. לאחרונה, החל גל עצום של נוסטלגיה מוטורית, כאשר חברות לייצור קטנועים החלו לנסות ולהחיות את גל ההצלחה הקדום של הווספה ועיצבו את הקטנועים שלהם בדומה לעיצוב המקורי של הווספה. חברת ווספה לא אהבה זאת והחלה לנקוט בצעדים משפטיים נגד החברה הסינית המייצרת את הקטנועים האלו.
במהלך הדיונים המשפטיים עלתה השאלה האם פיאג’ו, בעלת הזכויות במותג ווספה זכאית לבלעדיות על העיצוב הייחודי שלה למרות שמדובר בדגם עתיק שיוצר לפני עשרות שנים, ובכך למנוע ממתחרים סיניים מלשווק תואמי ווספות למיניהן. ובכלל, עלתה השאלה האם יצרני רכבים זכאים לבלעדיות על העיצוב החיצוני של רכביהם?
המאבק המשפטי שהחל מאז שנת 2017 הסתיים לאחרונה בניצחון מהדהד לחברת פיאג’ו, הבעלים של המותג ווספה. בית המשפט האיטלקי קבע, כי לעיצוב החיצוני של הווספה ישנו “ערך אומנותי” העולה לאין שיעור על האופי הטכני והפונקציונאלי הגלום בעיצוב ועל כן מוגן בזכויות יוצרים. המשמעות של פסיקה זו היא שייצור קטנועים שעיצובם החיצוני דומה לעיצוב המקורי של הווספה באיטליה מהווה הפרת זכות יוצרים ועל כן אסור.
מעניין לציין, שפסיקה זו דווקא מנוגדת לפסיקה אחרת של בית המשפט האיטלקי במקרה של אלפא רומאו ולנצ’יה שניתנה לפני כשלוש שנים. אלפא רומיאו ידועה במכוניות הספורט המהירות שלה, אבל יותר מכל ידועה בעיצובים הייחודיים של רכביה, המעוררים בכל אחד מאיתנו תחושות של מהירות, סטטוס והצלחה. אחד מדגמי האלפא רומיאו היפים ביותר הוא האלפא רומיאו ג’ולייטה, שיוצרה החל משנות ה-50 בגרסאות שונות. כל מי שגדל בשנות השמונים וודאי מכיר היטב את הרכב הזה ואת המבטים שהיה מושך כשחרך את הכביש עם צליל המנוע המדהים.
מקרה אלפא רומיאו
לא מזמן, עלתה בבית המשפט האיטלקי שאלה משפטית מעניינת והיא – האם יופי והיסטוריה ייחודית של רכב הינם הצדקה להעניק לרכב הגנה של זכויות יוצרים?
הסיפור התחיל כאשר חברה לייצור דגמי צעצוע של מכוניות החלה לשווק את דגם האלפא רומיאו ג’ולייטה ללא קבלת רשות מחברת אלפא רומיאו. אלפא רומיאו הגישה תביעה לבית המשפט וביקשה שיוציא צו שימנע מחברת הצעצועים לשווק את הדגמים האלו, בטענה כי דגמי הצעצוע מפרים את זכויות היוצרים של אלפא רומיאו בעיצוב המקורי שלה.
טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט בטורינו שסירב להעניק הגנת זכויות יוצרים כלשהי לעיצוב הרכבים. בית המשפט קבע, כי עיצוב תעשייתי המיועד לייצור המוני, עשוי להיות מוגן בזכויות יוצרים במידה ויש לו “ערך אומנותי” כלשהו שניתן להסיקו מהכרה תרבותית, תצוגות במוזיאונים, זכייה בפרסי עיצוב, עיצוב על ידי אומן מפורסם, ומחיר גבוה לאין שיעור ממחיר השוק המקובל.
בית המשפט האיטלקי סקר את התנאים האלו וקבע, כי אלפא רומיאו ג’ולייטה אינה עומדת בהם, שכן העיצוב של דגם הג’ולייטה לא עמד בדרישת “הערך האומנותי” ולא העניק ערך מוסף לעיצוב הגלום בו מעבר לפונקציונאליות הגלומה ברכבים דומים מאותה הקטגוריה. כמו כן, נקבע כי המעצבים של הדגמים (התביעה הוגשה גם בנוגע לדגמי לנצ’יה) היו אומנם מעצבים מוכשרים, אולם לא היו “אמנים” במקצועם ומכאן שעבודתם לא נחשבת כ”יצירת אומנות”.
אך, אם כבר מדברים על אומנות, מדוע הווספה המיתולוגית זכאית להגנת זכויות יוצרים ואילו דגם האלפא רומיאו ג’ולייטה לא? לדעתי, העיצוב החיצוני של אלפא ג’ולייטה המשקף סטייל, ספורט ואומנות מוטורית שאינה קיימת עוד, הינו בעל ערך אומנותי גבוה הרבה יותר מאשר הווספה. כנראה שבתחום ייחודי זה טרם נאמרה המילה האחרונה וסביר להניח שיצרני הרכבים ימשיכו להיאבק על הבלעדיות של עיצוביהם גם לגבי דגמים עתיקים שכבר עברו מן העולם.
הכותב הינו עורך דין המתמחה בתחום הקניין הרוחני והגנה על מותגים.
0