נוסעים לנפוש: פרימה סיטי בתל אביב – סקירה וחוות דעת
קפצנו לתל אביב למלון פרימה סיטי, נסיעה קצרה מהבית, כדי לנקות את הראש מול הים, לאכול טוב, ולהעביר זמן איכות עם הילד. היה מדויק
בשנה האחרונה הייתי בלא מעט טיסות, השקות רכב, גיחות קצרצרות לפה ולשם. אורזת מזוודה לבד, נותנת נשיקה לבנים (לבן שלי, ולאבא שלו), ומתחבקים בידיעה שאמא תיכף חוזרת. אבא של הבן שלי, שועל ותיק בתחום הרכב, שבע מהשקות, טיסות, וגיחות של 24 שעות, אבל הבן שלי, כל פעם מחדש, מסתכל עלי בעיניים כלות, ושואל מתי הוא נוסע איתי. ובכלליות, מתי כבר נוסעים יחד לבית מלון…?
איך אני מקנאה מאנשים ספונטניים, במשפחות שקמות בשבת ונוסעות לקצוות הארץ, או מתכננות סופ”ש שלם בהתראה של שבועיים. פה הכל ההיפך. חשבנו על זה חופשה מפנקת קצת לפני תחילת הלימודים של השנה הנוכחית, וחשבנו על בטן גב בקפריסין או ביוון, וחשבנו על אילת, ועל הצפון, וחשבנו על כולנו יחד, או רק הוא והילד, או אני והילד, ומרוב תכנונים… לא קרה כלום. כלום לא יוצא אל הפועל. היום יום טורף לנו את התכניות, נגררים וזזים עם השגרה. 9 חודשים עברו מאז “התכנון” האחרון. והילד, כמנהגם של ילדים, לא שוכח כלום.
זה היה בדיוק הזמן להוציא חופשה לפועל, גם אם זה יהיה נופשון קצר וקרוב. העיקר ללכת יחד לאנשהו, לישון יחד, לבלות יחד, לאכול בחוץ, ולחזור מאווררים. ובשבילו, לצאת מבית הספר בצהריי היום, לפספס את הבוקר שלמחרת. לשבור שגרה. ובכן, זה היה ממש קרוב. מרחק 25 דקות מהבית, באמצע היום, כולל פקקים, החופשה נקבעה ל-24 שעות, בעיר תל אביב. במלון – פרימה סיטי, במאפו 9. רחוב קטן חוצה בן יהודה והירקון, שנמצא בדיוק ביניהם, ומי שעומד מול המלון נחשף אל הים. מרחק דקה אחת בדיוק ממנו.
הנופשים: אמא בת 41 וילד בן 8. הבריז: בדקה ה-90, אבא, בן 46, עם “הרבה דברים על הראש”. בסדר גמור.
החדר: סטודיו + מרפסת, מתאים לזוג וגם יחיד. החדר מקסים, פרקטי ומואר, ומכיל כל מה שצריך: שירותים ומקלחת מודרניים, מקרר, טלוויזיה ענקית שניתן להזיז לשני אזוריי המחייה, חלונות גדולים, ומיטה זוגית רחבה. הנוף מהחלונות הגדולים, הוא נוף עירוני, “לתוך” פנטהאוזים של אנשים שהסתדרו בחיים, ויש גם עצים, בנייני מגורים ועסקים, וגגות תל אביביים טיפוסיים. ובמשפט, נוף מהמרפסת שאף פעם לא הייתה לי בתל אביב.
המלון פחות מתאים לילדים, אבל אדם (8) ילד בוגר מאד, אז הכל היה בול. את הבריכה החלפנו בים הסמוך, ומסעדות ומקומות לאכול לא חסר בקרבת המלון, גם על בן יהודה, וגם על הירקון. שתי דוגמאות טובות ומוכרות במרחק הליכה קצר, הם ה”בית התאילנדי”, מוסד לאוכל אסייתי, ו”מקסיקנה”, שם אכלתי בפעם האחרונה, בימיי כרווקה תל אביבית, לפני כ-15 שנה. אבל לגמרי מקום חביב לשבת עם חברים או בני זוג. ויש עוד מקומות כמובן. באופן אישי, אדם חיפש בכלל סניף קרוב של ארומה, (מרחק 300 מ’), ואני נהניתי יותר מהשיטוט ברחובות העיר, לספר לילד סיפורים “על מה היה פה פעם…), ובעיקר הכנתי את עצמי לארוחת הערב במסעדה של המלון.
חדר האוכל בפרימה סיטי, הוא חדר אוכל שמשנה את פניו במהלך היום. בבוקר הוא חדר אוכל אורני, מואר, נעים מאד, (וטעים מאד. על כך ארחיב מיד). במשך הצהריים הוא משמש למקום ישיבה ואירוח נחמד “על כוס קוקטייל”, כשבמרכז המלון, בפתחו ממש, יש בר גדול שפתוח כל הזמן, ומזמין מאד. ב-16:00 “חדר האוכל” הופך למסעדה אסייתית, ולמעשה, לסניף מפונפן של “סושי בר באזל”. עוד מוסד גדול ומוכר. בין 16:00-19:00 בחודשי הקיץ, התפריט כולו הוא גם ב-20% הנחה. הסניף הזה הוא כשר, ובסופי שבוע נפתח במוצאי שבת.
לקראת השעה 20:00, אחרי מקלחת, התארגנות קצרה אחרי הטיול שיטוט התל אביבי שלנו, לבשנו את מלבושנו המהודרים ביותר שהיו במזוודה, וירדנו לטעום את כל מה שיש לסושי בר באזל להציע. השמש ירדה, והמלון מקסים ממש בשעות הערב. כמו בר תל אביבי, אבל בסטנדרטים גבוהים. הבר מתוקתק, האורות עמומים ומזמינים, השולחנות מסודרים כמו מסעדה, ולמחר בבוקר יקבלו שוב צורה של חדר אוכל.
סושי בר באזל
לפני שתידהמו מכמות האוכל שהגיע לשולחננו, אקדים ואומר, אני אוהבת סושי מאד. אילו יכולתי, הייתי מזמינה יום יום סושי, וחיה מרולים, סלטים אסייתים, ומנות ראשונות. אבל, ביום יום אני יותר סביב תזונה ים תיכונית, ירקות, בולגרית, שמן זית ולחם מלא. אז הנה זמן טוב לחגוג.
התפריט שהוגש לי ענק ומפוצץ מנות. יש בו בנות צמחוניות, ומגוון מנות, עם דג סלמון, טונה אדומה, וגם מנות אסייתיות משולבות בשר. אני צמחונית ביום יום, ובחגים ומועדים גם אוכלת דגים. הזמנתי מנות ראשונות שהן גם וגם:
צ’יפס אבוקדו: אבוקדו בטמפורה, איולי צ’ילי ירוק, וספייסי מיונז (38 ש”ח). תחשבו על צ’יפס, רק במקום תפוח אדמה – אבודקו. זה טעים, ויש סוגי מטבלים מסביב. טעים ויופי של מנה לפתיח. היה בתפריט אגדאשי טופו, שאני בדרך כלל מזמינה, ומתפוצצת לפני שמגיע הסושי, אז ויתרתי עליו הפעם. יש מנות סשימי בכל מיני צורות וטעימות שגם עליהן ויתרתי הפעם, למרות שאלה מנות ה”דיפולט” שלי בסושיות. רציתי לגוון, לנסות עוד טעמים. הזמנתי גם “סביצ’ה טאקו”: 4 יחידות של דניס, לימון, ג’ינג’ר, אבוקדו, בצל סגול וירוק, כוסברה, צ’ילי חריף ועגבניית שרי, על טורטיות פריכות (54 ש”ח). עוד בחירה מוצלחת, אבל לא העזתי לאכול יותר מ-2 יחידות. זו מנה עשירה מאד בטעמים, והצ’ילי נוכח. אפילו שאני לא אוהבת חריף, הטעם שלו היה מתבקש במנה הזו.
עוד על השולחן: מנת סלט שהזמנתי בעיקר, כי היה זו רוטב חמאת בוטנים – סלט בידו גאדו: מנה שהיא בגדר חובה – כרוב סגול, תפו”א, טופו, סלנובה (עלים…), שרי, צנונית, תרד, נבטים, כוסברה ביצה רכה (אני פחות בקטע של הרכה, אולי אפשר לבקש שתהיה קשה), ומתחת לכל השפע הזה, רוטב בוטנים אינדונזי (64 ש”ח). הסלט הייתה המנה הראשונה האהובה עלי ביותר, כפי שציינתי, אני מגיעה עם אובססייה לסלטים מהבית.
ובהמלצת המלצרית המקסימה, הוזמנה גם מנת “יקיטורי“: 2 שיפודי סלמון (או פרגית), באק צ’וי, תפו”א פריך,עירית, וציר סויה מתוקה (56 ש”ח). מנה טעימה מאד שנאכלה והסתיימה ראשונה. בין המומלצים, ללא ספק. עם היה עוד שיפוד, הוא היה נעלם גם.
את האוכל אכלתי בתאבון רב, לעיניו המשתאות של בן ה-8, שלא נגע בכלום, כי הוא צמחוני (!) באמת, לא בכאילו כמו אמא שלו. לא יכולתי שלא לחשוב על כמה מחברותיי הטובות שממש היו נהנות להיות איתי פה, ולאכול מהמנות האלה. הפעם הבאה תהיה בהחלט עם אחת מהן.
לסושי, הגעתי שבעה מאד, אבל עוד תפריט שלם של רולים לפניי… אחרי דין ודברים, והמון התלבטויות, כי הייתי חייבת להיות ממוקדת הפעם, בחרתי בשני רולים, “ניו פילדלפיה“: סלמון אפוי, קרם קשיו, פורטובלו, מלפפון, עלי מיקרו כוסברה, טיולי סויה ווסאבי, מטוגן בטמפורה (58 ש”ח). מה שמשך אותי היה שאני יחסית מכירה את הסגנון, אוהבת סלמון אפוי, והקרם קשיו סיקרן אותי. הטיגון הרגיש באמת מינורי, ובעזרת שלל הרטבים מסביב, כל ביס היה בול. הרול השני היה פחות לטעמי: “רודמן“: דניס, צ’ימיצ’ורי יפני, דלעת יפנית אפויה, אושינקו, ספייסי מיונז, עטוף בעירית קצוצהו שבבי בצל (52 ש”ח). הדלעת האפויה קצת הרסה לי, ושבבי הבצל הקריספיים לא היו מספיק מורגשים, וכך, הרול היה “מושי” מדי, בלי הפתעה, פצפוץ או פריכות מתבקשת. בדיעבד, הייתי בוחרת רול קלאסי, סלמון אבוקדו, כמו רול “בזל” או בכלל קומבינציה.
השתייה שליוותה את הארוחה הייתה שתייה קלה, לקראת הסוף קוקטייל “אפרסק מעושן” (52 ש”ח), והכי אהבתי את התה בסוף. מתבקש כ”כ. בין סוגי יינות מומלצים: לוריא רוסאן 2021 (45 ש”ח), ויש את הרוזה ושרדונה, הקלאסיים גם כן.
הקינוחים משתנים, ואינם כתובים בתפריט, הוצעה לי עוגת פאדג’ וקרם ברולה, וטארט תפוחים אם אני זוכרת נכון. מי שיצליח לשמור על מקום בבטן לקינוח, אולי כדאי שילך על הקרם ברולה.
את הערב סיימנו בסביבות 22:00. עלינו על פיג’מות, ונכנסו למיטה הגדולה והמפנקת, כשתאורת “SWEET DREAMS’ מאירה עלינו ממעל.
יקיצה טבעית בבוקר יום חמישי
בבוקר קמנו ללא שעון מעורר, בוקר יום חמישי, יום חול סטנדרטי, אבל אני ואדם בעצלתיים. אני יושבת במרפסת ומשקיפה על העיר, עם כוס קפה שהכנתי במכונת קפה, וחלב סויה שקנינו בסופר בבן יהודה. אדם מנצל את הזמן לקצת טלוויזיה בקולי קולות. “הייתי נשאר פה עוד יום…” הוא ציין לפני שירדנו לארוחת הבוקר. “גם אני ממי”.
המסעדה של אתמול חזרה להיות לחדר אוכל, כמו שחדר אוכל ישראלי צריך להיות. בלי “פלצנות” סלחו לי, ועם שפע סלטים, גבינות, מאפים, מתוקים, מזטים, ועוד ועוד. והכי חשוב, קפה, על כל סוגיו, וחלב על כל סוגיו. חשוב. ישבנו בשולחן במרפסת ייעודית וייחודית בחוץ. בניינים תל אביביים חדשים כישנים מבצבצים מעל. “תחושה אורבנית” במלון אורבני, עם מוזיקה על זמנית ברקע. הכל מהכל היה מקסים ומדויק.
פסק זמן מתבקש
אריק איינשטיין שר, “לקחת פסק זמן ולא לחשוב, לשבת מול הים ולא לדאוג (לתת לראש לנוח מהפיצוצים לתת ללב לנוח מהלחצים)”. לפעמים כל מה שצריך זו גיחה קצרה לים, לעיר. לשבור את השגרה, את הריטואל החוזר של היום היום. לצבור חוויות קטנות, רגעים קטנים ולחזור עם קצת יותר אוויר ואורך רוח ל”מציאות”. איזה כיף שאפשר, כיף שזה במרחק של רבע שעה, כיף שלא צריך לשבור חיסכון בשביל זה, וששנינו יצאנו עם “טעם של עוד” וציפייה לחוויה המשותפת הבאה.
נוסעים לנפוש: מלון ספא ריץ קרלטון הרצליה – סקירה וחוות דעת
נוסעים לנפוש: מלון sealife spa (סי לייף) נהריה – סקירה
0