רכב חשמלי? לא בשבילי: טור דעה כנה זועף ולא מתנצל
טור אישי / ליאור אמסילי
בעקבות מס הנסועה שאושר לאחרונה על כלי רכב חשמליים, ריכזנו עוד מספר סיבות, מדוע צריך כרגע לחשוב פעמיים לפני שרצים לקנות רכב חשמלי. בעלי רכבים חשמליים יכעסו מאוד, אני יודע, אבל הכתבה היא עבור מי שמתכנן לקנות ועדיין מתלבט. אפשר כאמור לחשוב פעמיים ואפשר לנסות לפעול ולהפעיל לחץ מול גורמי ממשלה שונים בנושא, ואפשר פשוט לא לקנות עכשיו. הטור נכתב על דעתו של הכותב בלבד – נא להמנע ממכתבים זועמים למערכת. יצאנו לדרך…
טווח נסיעה
מי שסובל מחרדות, שימנע מלקנות רכב חשמלי. מכירים את אלה שכל היום במשרד מחפשים מטען לטלפון הסלולארי? עם רכב חשמלי ישנו מרדף תמידי אחר טעינה, ובעקבותיו אחרי טווח נסיעה. מרבית הדגמים החשמליים היום נותנים בנסיעה משולבת טווח של כ-350 ק”מ בממוצע, שאמור להספיק לנסיעות עירוניות ובין עירוניות. נכון, ישנה אפשרות להטעין בבית, למרבית הרוכשים, בטעינה איטית AC, שתמשך כל הלילה, אבל עדיין ישנם לא מעט נהגים שנתקעו עם הרכב בצד כי הסוללה התרוקנה.
אני משווה את הרכבים החשמליים היום למכשירים סלולרים שרק יצאו. עם הזמן הגיעו מסכים גדולים ואיכותים יותר, עם יותר פונקציונליות וסוללה חזקה יותר. לדעתי, שווה להמתין לרכבים חשמליים שיגיעו בעתיד עם סוללה בעלת טווח של 1000 ק”מ ויותר. נסיעות ספונטניות? תשכחו מזה. הכל חייב להיות מחושב ומדויק, עם מסלול שיכלול לפחות עמדת טעינה אחת בדרך, ומבלי לסטות יותר מדי מהמסלול. וזה כבר מוביל אותנו לנקודה הבאה.
פריסת תחנות
רבות נכתב על ה”תשתיות בארץ”. עכשיו קחו את התשתיות הלא משהו בארץ, ולהן תוסיפו את המחסור בעמדות טעינה. אם בתחילה היינו מסתכלים על הנהגים האלו בפליאה, ונדיר היה לפגוש רכב חשמלי בכביש (זוכרים איך צעקנו “הנה טסלה!” כשהגיעה לישראל?) היום הן סביבנו בכמויות. וזה כמובן מתבטא גם בעומס בתחנות הטעינה המעטות גם כך (אם כי, צריך להגיד שהפריסה משתפרת כל הזמן). קחו למשל את מקטע כביש 6 ממחלף ראש העין-פתח תקווה לבאר שבע, קטע דרך משמעותי עם 2 תחנות טעינה בלבד, באלונית כביש 6 דרום ובאלונית בצומת להב-דבירה.
חשבו רגע מה קורה אם יש תקלה בעמדת טעינה (מניסיוני המר…), ואתם מתחילים להזיע עד באר שבע (גם כי צריך לכבות את המיזוג כדי לשמור על הטווח), והעיניים לא זזות מאחוזי הסוללה במסך. ועוד לא דיברתי על החגים, שכל עם ישראל יוצא לטייל… בחג הפסח האחרון קיבלתי רכב חשמלי למבחן דרכים. העומס וזמני ההמתנה לכל עמדת טעינה פנויה היה הזוי. שלושה כלי רכב לפניי בתור, וזמן המתנה של כ-3 שעות עד התור שלי גרמו לי לוותר ולקחת (עוד) סיכון שאתקע עד הגעה ליעד.
רכב חשמלי? דברו איתי עוד שנתיים כשהפריסה תהיה נרחבת יותר.
זמן טעינה
אגסי הקדים את זמנו עם “בטר פלייס“. אם הוא היה יוצא היום, כנראה שהיה מצליח יותר. מרבית הישראלים ויתרו על המיזם שלו בשל זמן המתנה של כ-15 דקות בעת החלפת הסוללה ברכב, בין היתר. לך ספר להם שעשור אחר כך יעמדו לפחות 40 דקות להטעין את הרכב, כשחלק מהזמן לצד עמדות הטעינה אין אפילו ספסל לשבת עליו. כאן המקום שלי לקרוא לבעלי התחנות, לקרוא להם ליצור HUBים לבעלי מכוניות חשמליות, שיכילו מקום לישיבה נוחה עם קפה ומאפה ואפילו עיתון מתנה. עבדכם הנאמן מצא את עצמו יושב על ארגז תנובה ירוק באמצע שום מקום (לא יושב ברכב חשמלי בזמן טעינה). יכול להיות שבעתיד ימצאו את הדרך להטעין ב-5 דק’. אבל עד אז, שנעביר את הזמן בנחת. נכון שזמן זה כסף ודלק עולה הרבה יותר מחשמל (בינתיים) אבל בתדלוק אני יוצא מהתחנה אחרי 3 דקות, וזה יתרון משמעותי.
“תרבות טעינה”
לרכבים חשמליים הוקצו במרבית הערים בארץ חניות ירוקות משלהן, שנתפסות על ידי בעלי רכבים לא חשמליים או בעלי רכבים חשמליים שמשאירים את הרכב חונה סתם שעות ארוכות. בחלק מהערים ישנה אכיפה (תלוי אישור עירוני), חלקם מכילים חיוב יקר יותר אחרי מספר דקות של חניה, (מעין קנס על חניה ארוכה שלא לצורך), אך לצערי התופעה עדיין מתרחשת. תופעה נוספת מתרחשת בעמדות טעינה במרכזי קניות בארץ, כאשר נהגים אחרים לוחצים על לחצן הכיבוי האדום בחירום, מנתקים ומחברים את הכבל לרכב שלהם למרות שהרכב “המוטען” שהיה לפניהם עדיין לא סיים טעינה. זה קרה לי פעמיים, כאשר התירוצים שקיבלתי בלי בושה, הם שמספיקה לי טעינה של 88% או שהם ממהרים. תרבות קלוקלת. הדרך לחינוך תעבור במקרה הזה רק “דרך הכיס”.
מיסוי
לפני שני עשורים פגשתי את איש העסקים מיכאל שטראוס ז”ל, שלימד אותי משפט – איפה שאתה לא מבין או נתקל בחוסר הגיון, תחפש את הכסף. וגם כאן, חוסר ההיגיון משתלב היטב במשפט הזה. בינואר האחרון הכריזה מדינת ישראל שיוטל מס נסועה על בעלי מכוניות חשמליות. מס הנסועה בא להשלים את החוסר מההפסד על מס הבלו (בדלק) שיש למדינה, עם המעבר לרכבים חשמליים. במקום להיות מדינה שהיא אור לגויים, ולהשאיר את מדינות ערב, שחלקן הגדול מדינות אויב, שמחזיקות את מרבית בארות הנפט, עם אגמים שחורים וחסרי שימוש, ולקדם את הרכבים החשמליים בישראל, המדינה רואה בכביש “משאב כלכלי”, ומטילה מס כבד ואכזרי על בעלי הרכבים האלו.
גובה המס נקבע על כ-15 אגורות לקילומטר, כשמספר הקילומטרים ייבדק בטסט השנתי במכון הרישוי מדי שנה. כך, אם נהג נסע כ-20 אלף ק”מ בשנה, ישלם כ-3000 ש”ח. נהגים של 50 אלף ויותר (למשל נהגי מוניות) ישלמו סכומים לא מבוטלים של אלפי שקלים. לאחרונה, מופצת עצומה נגד המס הזה וכל מה שנשאר לנו הוא לאחל להצלחתה, למרות שהסיכוי לביטול אפסי. חושבים שזה יגמר בזה? תשאלו את בעלי הרכבים עם מנועי דיזל, שראו איך המחיר מטפס משקל וחצי לפני שני עשורים לעשרה שקלים כיום. ועוד לא דיברנו על ביטול הפטור ממס על רכב חשמלי שיורד בהדרגה.
מבחני בטיחות
מרבית הרכבים החשמליים בארצנו הינם מתוצרת סין. חלקם הגדול לא עברו מבחני בטיחות Euro N-Cap, חלקם עברו מבחן בטיחות פנימי סיני, וחלקם לא עברו מבחנים מעולם. כל זה לא מפריע לאנשים לרכוש ולהסתמך על ציוני בטיחות מבית או מערכות בטיחות שבחלק מהדגמים עובדים כמו… בוא נאמר שהייתי מחזיר את המהנדסים חזרה לשולחן השרטוטים. אמנם חלק מהיצרנים מוציאים עדכונים עם הזמן, שמשפרים את המערכות, ובכך מונעות מרכבים התראות מיותרות במקרה הקל או בלימה סתמית וסטיה פתאומית באמצע נהיגה במקרה היותר בעייתי. ועדיין חוסר בתוצאה רשמית של מבחן בטיחות מוכר מרתיע, לפחות אותי מלרכוש את הדגם. בכל זאת, הדבר הכי יקר לי – המשפחה שלי, מתניידת ברכב.
התנהגות ורעש
בתור אחד שנוהג ברכב אמריקאי עם מנוע 3.8 ל’ V6 אני בהחלט מבין את הרצון לחיסכון בדלק, ועדיין, חלק נכבד מהרכבים החשמליים אנמיים, בכל הקשור להתנהגות. אין פידבק, או איזו תחושה (שכ”כ חסרה) כמו ברכבי בנזין. נכון, יש רכבים חשמליים מטרפים, עם הנעה אחורית עתירי כוחות סוס ותאוצה, שלעיתים, גבוהים יותר מרכבי על, ועדיין, החיים הם לא נהיגה בקו ישר, וכשאתה נכנס לסיבוב אתה רוצה להרגיש ולחוש את הכביש וההיזון החוזר מהגלגלים. ולא דיברנו על הרעש מהמנוע שחסר. הרעש של הקלנועית עדיין לא עושה לי את זה. נכון, יש מכוניות חשמליות עם מערכות שמשמיעות צליל מנוע מזויף, אבל אין בזה שום תכלית או הנאה.
העדר חלקים
נכון, המצב השתפר, ועדיין, אפשר למצוא בפורומים וקבוצות לא מעט תלונות מצד לקוחות שנתקלו בתשובות מצד היבואן על מחסור בחלקים. מחלק תקול ועד חלילה מקרה של תאונה משמעותית. הרי אף אחד לא רוצה להיתקע בלי לחצן או כנף מעוכה זמן רב. הדבר גרם לשוק יד שניה שחלקו מבוסס גניבות, ולמחירי הביטוח של הרכבים החשמליים לזנק. אגב, התופעה מתרחשת בין אם הרכב נרכש באתר או בוצעה רכישה פיזית בסוכנות. בשירות יש מתודה מאוד פשוטה – לקוח שמרוצה מספר לשניים שלושה אנשים. לקוח שלא מרוצה? מספר לכולם. ישנם יבואנים שהבינו את זה ודואגים לרכב חליפי זמני עד קבלת החלק, אך ישנם רוכשים שלא דאגו להם מהר, ומצידם הלכו לקבוצות, פתחו קבוצות, ופרסמו הודעות שלרוב מתחילות במילים “רוכש מאוכזב”.
עלות רכישה
“מה הועילו חכמים בתקנתם?” שאלו חז”ל וצדקו. כשמחירו של רכב חשמלי טוב מגרד את ה-200 אלף מלמטה, וההפרשים בין דגם בנזין לדגם חשמלי, לעיתים של אותו יצרן עומדים על כ-50 אלף ש”ח (למשל קיה ספורטאז’). כדאיות הרכישה והחסכון יבואו לידי ביטוי בשנה הרביעית של הרכב, שרוב הסיכויים שעד אז יוחלף. כאשר החיסכון השנתי הצפוי על דלק, טסט וטיפולים עומד על כ-15,000 ש”ח בשנה עם קילומטרז’ נסיעות ממוצע. טוב יהיה אם מדינת ישראל תוריד ולא תעלה את המיסוי על הרכבים החשמליים ותהפוך אותם לנגישים לכל כיס. כי בסוף האינטרס של המדינה הוא רכבים בטוחים, חדשים ואמינים על הכבישים, לא?
ועדיין, ולמרות הכל, החיסכון בתחזוקת רכב חשמלי עומד על עשרות אלפי שקלים בשנה. עלות הטעינות, טיפולים ואחזקה ברכב חשמלי היא בממוצע 3500 ש”ח ל-25 אלף ק”מ, לעומת 18,000 ש”ח לרכב בנזין. חיסכון משמעותי בהחלט. ההחלטה לעבור לרכב חשמלי מובנת והגיונית, ויש יצרניות שמביאות כלי רכב מעולים ברמת גימור פרמיום פלוס, שגורמות ליצרניות וותיקות ויוקרתיות להזיע בסוללה.
אנחנו רק מספר שנים בודדות בתוך המהפכה וכל מה שצוין, הם “חבלי לידה” של מהפכת ענק בתחום הרכב, אם נרצה בה ואם לא. אני מעריך שבעוד שנתיים חלק גדול מהדברים שציינתי ייעלמו לחלוטין. עד אז, אמשיך לנסוע ברכב, שגם כשהוא עומד כבוי בחניה, צורך 1 ל’ ל-7 ק”מ, אשמע את גרגורי המנוע שלו, ואקנח בריח של בנזין בסיום כל תדלוק.
עד שהמהפכה החשמלית תושלם: 5 מכוניות היברידיות מומלצות וחסכוניות
חצי חשמלי: 3 מכוניות פלאג אין הייבריד (נטענות) שכדאי להכיר
5 מכוניות חשמליות טובות שאנחנו לא רואים מספיק בכבישים
0